מליחי אליהו ז"ל

נולד בתאריך 4.3.1950 – 20.10.1973.
אליהו גדל ברמת גן ולמד בבית הספר "רביבים", תחביביו היו לטייל ולהדריך בגדנ"ע.
חבריו כינו אותו "אלי", ומספרים עליו: "הוא היה מצחיק, ידע את כל המערכונים של הגשש בעל – פה, שובב, כשאנשים הרגישו לידו טוב הוא גם הרגיש טוב, כשהם הרגישו רע גם הוא חש ברע.. היה אכפתי וטיפל בסבא שלו שהיה חולה, אהב חיות.
אלי היה סטודנט באוניברסיטה, למד ידיעת הארץ (גאוגרפיה).
שירת בצה"ל בחיל השריון בדרגת סמל ראשון.
הוא חלם להיות מורה, לעבוד עם בני נוער, להיות סבא, לטייל בארץ, להכיר את ההיסטוריה של מדינת ישראל. היה ציוני, לא חלם על לחיות בחו"ל.
אשתו מספרת על התמודדות המשפחה לאחר האסון: "הייתי בת 19, בהיריון. שמרתי על קשר טוב עם הוריו, אביו נפטר לאחר 3 שנים משברון לב. שמרתי על קשר עם אמו, אשר חייה עד היום (2019). היה לי מזל שההורים שלי עברו לגור איתי ועזרו לי להתמודד עם הסיטואציה. כל זמן שהייתי בהיריון לא בכיתי על מנת שהתינוקת שלי תהיה שמחה. לאחר שהיא נולדה סבלתי ממשבר פיזי ונפשי חזק".
לזכרו של אלי, משפחתו הנציחה אותו בכמה דרכים : יש חדר הנצחה בבית הספר היסודי בו למד. משפחתו מעניקה מדי שנה מלגה שניתנת לתלמידים בבית הספר היסודי לילדים שהם מצטיינים חברתית, על – פי תכונותיו של אלי. קניית ספרים לבתי הספר ברמת גן. בני משפחתו של אלי כתבו ספר להנצחתו, ובו דברי חבריו על דמותו, מכתבים מפרי עטו, ומכתבים שנשלחו למשפחה לאחר נפילתו. הילדים אשר מקבלים את המלגה מקבלים בנוסף את הספר על אלי, על מנת שימשיכו את מורשתו.
אשתו מספרת על האירוע האחרון שזכור ממנו: "הוא שלח גלויה בבוקר של יום מותו, שהוא ראה איך מורידים עשרה מסוקי אויב. הוא כתב למטה: `אני שומר על עצמי, יחי צהל`.
אני מתגעגעת ".

יהי זכרו ברוך